היסטורית היווצרות תהליך השיקום של נפגעי נפש בישראל

בשנות ה – 80 של המאה העשרים בארצות הברית, יפן, גרמניה החל תהליך שחרור מאשפוזים פסיכיאטריים רבי שנים כגון נפגעי נפש שסבלו ממחלות פסיכיאטריות כרוניות.
התהליך  הזה נבע ממדיניות חדשה בנוגע לטיפול בחולי סכיזופרניה שהתמקדה במעבר לטיפול אמבולטורי והסתגלות נפגעי נפש בחברה. במילים אחרות מ-“פנים לאשפוז” ל–”פנים לקהילה”. בעקבות כך נוצר צורך בבניית מסגרות קולטות מותאמות לצרכי אוכלוסיית נפגעי סכיזופרניה, כי מוסדות הקיימים לא הצליחו לתת מענה לצרכיה המיוחדים של שכבת האוכלוסיה הזאת.

במהלך האשפוז צרכיהם הבסיסיים של המאושפזים, כגון אוכל, הקפדה על הטלת טיפול תרופתי, בגדים נקיים,- קיבלו מענה מהצוות הרפואי הפסיכיאטרי של בתי החולים. המצב אפשר לחולי סכיזופרניה להישאר פאסיביים ותלותיים ובעצם מוגבלים ביכולתם ליזום ולפעול. כמו כן בתקופת האשפוז התרופפו או אפילו נהרסו יחסים וקשרים עם מכירים וקרובים, התרחש ניכור משפחות. בשל כך לאנשים ששוחררו מבתי החולים לא היה מקום לשוב אליו. נוצרה סכנה ממשית להיות ללא קורת גג או להפוך לקורבן בידיים של פושעים ונוכלים.

בהתייחס לניסיון של המדינות האלו, בשנת 1999 בישראל יצא לאור חוק לשיקום חולי נפש. כתוצאה מכך החלו לבנות הוסטלים, לפתח תוכניות לימודיות, להקים מקומות עבודה ספציפיים ומועדונים חברתיים להעשרת שעות פנאי. משרד הבריאות הקים וועדת סל שיקום. הוועדה המיוחדת הזאת מביאה פתרונות דיור למגורים בנפרד מהמשפחה, לימודים, חיפוש מקומות עבודה, העשרת שעות פנאי, טיפול שיניים. אנשי מקצוע מבצעים יישום החלטות וועדת סל שיקום ומסעיים לנפגע נפש להתקדם לקראת חייהם העצמאיים ולמצוא מקום משלהם בקהילה הקולטת.

מאמרים בנושא:
טיפול פסיכוסוציאלי בחולי סכיזופרניה
סיוע סוציאלי (סל שיקום)
יעוץ להורים ובני משפחה של נפגע נפש
נתינת שירות בהפרעה דו-קוטבית ובסכיזופרניה